14:05 – 14:35: "גבריות ואבהות בתקופה של שינוי" – אורן גור

תמיר אשמן: לפני 5 שנים, אורן הוא פסיכולוג קליני, ד״ר בבר אילן, ולפני 5 שנים, עשה ניסוי מעניין, להזמין גברים ולדבר על דברים שגברים פחות מדברים. הוא יצר מעגל גברים, ומפיילוט קטן, וכל שנה המעגלים של אורן המעגלים רק מתחזקים. ואורן הבין, שמעגלי התמיכה האלו חשובים. אורן יספר לנו על מעגלי התמיכה האלו, הוא אב לשלושה, והוא יכניס אתכם למעגלים שהוא פתח, ודרכו נבין מה קורה לגברים בתוך מעגלי שיח.

אורן גור:

נזכרתי בזכרון שעשתי לפני כמה שנים מבחן התמחות, העברתיאת המקרה שלי וחיכיתי המון זמן בחוץ ולא קראו לי . התחלתי לדאוג. אמרו שהמקרה שלי היה נהדר, הצדתי אותו יפה, אבל הן היו מודאגות מזה שלה היה צל צילה של חרדה אצלי. ואיך אני אתחבר למטופלים שלי אם אני כזה בונקר. ֿכעסתי על זה, אבל גם לקחתי את זה לעצמי. המקום של החרדה נפתח אצלי בגדול אצלי, וגיליתי שאיפה שאני מאפשר לחרדה לבצבץ החוצה, אז היא יכולה להיפתח אח״כ להתרגשות ושמחה, ומאפשר לי להיות נוכח. ֿ

אני רוצה לשתף אתכם בעבודה שאני עושה בשנים האחרונות עם אבות וגברים. אני רוצה לדבר על הקשר בין האפשרות לקיים אבהות מלאה ונוחכת, לבין המוכנות שלנו ללמוד ולהסכים לחיות עם כאב ופתוח פתח לקיים קשר קרוב ואינטימי באופן כללי ועם גברים אחרים.

אני אדבר באופן אישי ברשתוכם. כשהתחלתי את הסיפור הזה עם מגעלי האבות לא היה לי ברור מאיפה אני בא. נולדו לי תאומי וכו׳, אבל הבנתי שהבעצם אני בא מגעגוע לקשר עם אבא שלי. היה לנו קשר מו מיוחד כשהייתי ילד. הוא ידע לגמרי להיות ילד בעצמו, והוא הזמין אותי להשתתף בעולמות שלו זה חיבר מאוד חזק ביננו. הנפש שלי היתה כרוכה בנפש שלו. בגיל 12 בנינו בית בידיים, וחצי שנה אח״כ, עברנו לבית הזה, הוא עזב את הבית, בדרך הפילית שלו, להקים משפחה חדשה. הסיפור הזה היה שבר גדול, שבר שלי, של המשפחה שלי, של החלומות שרקמנו סביב הבית. עם הזמן הבנתי את חוסר היכולת המוחלט של אבא שלי לתת איזשהו מקום… סביב הז=סיפור הזה היה המון כאב, לא היה מקום לכאב שלי, לכאב שלו, לכאב של האחים שלי, לדבר הזה היה מחיר מאוד כבד. בדהרה שלו קדימה לקבל את המציאות החדשה מבלי לקבל את התהליכים שם, הדבר מחק הרבה חלקים אצלי בנפש שאני מנהל מסע ארוך שנים כדי להתחבר אליהם. הדבר הוביל אותי בעצם להתגרש ממנו. המשכתי לבוא, ולהיפגש איתו, אבל בתוכי משהו נסגר אליו, גם לגברים אחרים. הדבר הזה נמשך הרבה מאו דשנים, בעצם עד שהתחלתי את העבודה זו עם האבות. הבני שמשהו פותח בי מחדש את הדלת הזו, וככל שהתחלתי לעבודה עם הגברים, התחלתי להפתח לגעגוע גדול לקשר שהיה לי עם אבא ומתוך זה לקשר שיכול להיות בין גברים.

עוד דבר שהבנתי יותר ויותר, הבנתי מה התיקון שאני מחפש בתוך הדבר הזה. הבנתי שמה שאני רוצה ללמוד יות רמהכל ,וללמד גברים אחרים, זה האפשרות להיות במקום שיש בו כאב וקושי. פשוט להיות שם. כל כך הרבה דברים קורים בעולם בגלל שאנו לא יודעים להישאר במקום שיש בו כאב. אנו יורשים את זה מהרבות שלנו. אנו בונים בתים, חלומות, ומטבע הדברים הדברים האלו מתפרקים, משתנים, הנפש שלנו יכולה לשאת את השינויים האלו. מה שאנו פחות יכולים לשאת אותו, או הילדים שלנו פחות יכולים לשאת אותו, זה דווקא במקומות הכי קשים, שהילדים צריכים שנזכיר להם שכאב זה דבר שחולף, שהרבה דברים נשארים קיימים, דווקא כשהם צריכים שנזכיר להיות שלהיות עם הכאב זה להיות מחובר למשהו. אני חושב שזה המקום הראשון שממנו אני מגיע. ההבנה, שאם אנו רוצים להיות אבות במלוא מובן המילה אנו צריכים ללמוד להיות עם הכאב. עוד מילה על להיות עם הכאב, זה פותח את האפשרות בכלל להיות. אנו תמיד מתנהליים בעולם הזה שאנו נזהרים להיות בכלל. להיות עם הכאב זה להסכים להיות נוכח בעולם הזה, לניות נוכח באבהות, ובהרבה מקרים, שם אנו משאירים את הילדים שלנו לבד. ֿ

אנחנו לא יודעים להיות עם הכאב כגברים כי לא מלמדים אותנו. למעשה מלמדים אותנו שאסור לנו להיות עם כאב. המחקר מראה שבגיל 9 חודשים רואים שיש התייחסויות שונות של הורים לבכי של בן ולבכי של בת . מגיל 9 חודשים אומרים לבנים, תתגברו, אל תתפנקו, אל תהיו בת, רק אל תשארו שם איפה שכואב. למען הסר ספק, אנחנו לא נולדים פחות רגישים, פחות רכים, פחות נזקקים מבנות. אם כבר המחקר מראה שלבנים דווקא יש רגישות יותר גדולה. אין פה הבדל מולד, יש פה משהו שאנו לומדים מהסביבה, ואת הדבר הזה, התפיסה המעוותת הזו שאם אני לא יכול לשנות את המצב, אז עדיף שאני לא אהיה. שם אנו משאירים את הילדים שלנו לבד.

על הגעגוע. הרבה שנים הסתובבתי עם הגעגוע הזה. לא היו לי מילים בשבילו. כל פעם שהייתי עם גברים, חברים קרובים וכו׳, משהו הרגיש שאני צריך לשחק איזה משחק. כמעט תמיד זה נגמר באיזה תסכול, בתחושה שנפגשים, שאוהבים באמתא חד את השני, מחוברים באמת, אבל אנו לא מצליחים להיפגש אמת, לדבר על הדברים שבאמת חשוב. הרבה שנים חשבתי שמשהו פגום אצלי, שאני אחר. הרגעתי את עצמי שעשיתי שירות ביחידה מובחרת,  כה הרגשתי מעט יותר שייך, אבל לא הרגשתי פחות לבד בחברה הגברית.

כשעשיתי את הקובוצה עם גברים, זה היה חברים של חברים, ויצאנו משם עם תחושה שכל אחד היה במקום שבו אפשר להביא משהו אחר. אז אמרתי לעצמי, יופי, אז לקטת לך חבורה של הזויים מהחיים שלך ואז מה? אז פתחתי את הקבוצה הראשונה באזור שאני גר בו בעמק האלה, אלו היו אנשים שהיו צריכים לשלם על זה, לא הכרתי אותם, עבדתי שעות רבות לשכנע אותם לבוא,  ואותו דבר קרה, אחרי הפגישה הראשונה, גם הגברים האלו הרגישו שהם הגיעו למרחב שאפשר להרוות בו את הצמא. טוב, אז אמרתי לעצמי, אז פגשת חבורה של אינדבידואלים. היום אני מבין שיש פה משהו יותר גודל. מאגר הגברים המוזרים לא עומד להסתיים, והנפוך הוא, בקהילה שלי יש כבר 5 קבוצות שנפגשים פעם בשבוע, יות רויות ר גברי פותחים את הדלת לגעגוע למרחב גברי שאפשר להיות בו. אנחנו מאוד מתאצמים ליד גברים אחרים, אנחנו כל הזמן דרוכים. האפשרות להיות במרחב כזה ולהתרווח בו, להיות כמו שאתה, יש בתוכנו געגוע עמוק לדבר הזה. זה בעצם געגוע עמוק לקשר עם אבא, לא כמו שחווינו, אלא לקשר עם אבא כמו שאמור להיות. זה מה שאני חושב שקורה בקבוצות.

כמה מהגברים שיושבים פה מרגישים שהם מתגעגעים לקשר כזה?

כמה מהגברים שיושבים פה חושבים שאבא שלהם הוא מודל לאבהות שלהם?

כמה מהגברים שיושבים פה

זה נדיר לפגוש גברים שלא מרגישים חמיצות מהקשר שלהם עם אבא שלהם. גם גברים שהקשר שלהם עם אבא שלהם עם קשר גרוע או כמעט לא קיים, מסתובבים עם הצל הזה. הם הופכים להיות אבות מתישהו. הדיבור בקבוצות עושה לאנשים סדר. הם מבינים מה שייך להם, ואיך אנחנו רוצים שהם יהיו חלק מהחיים שלנו, ומה לא שייך לחיים שלנו, ואפשר להעיף אותו, ועצם להיפטר מהצל הזה.

הדבר השני שמגיע זה מטבע הדברים הילדים שלנם. האבות מביאים את הילדים שלהם ויש כמיהה עמוקה לממש את האבהות, להיות אבות נוכחים פיזית רגשית, וזה גם לא פשוט. אנשים הרבה מביאים את חוסר האונים שלהם, כי שאנו מנסים להיות אבות, כשאין לנו על מה להישען מבפנים זה מסובך, אין לנו מודל, אין לנו תוכנית מבפנים. למעשה יש לנו תכנית שרק אומרת לנו מה אנחנו לא רוצים להיות. אז הרבה פמים אני שומע בעיקר בתחילת תהליך….  נשאר לי 2 דקות??  ואאו.

אני רוצה שהבת שלי תבוא לדבר איתי כשהיא מתבגרת, זו ציפיה מקסימה, אבל כדי שזה יקרה, משהו צריך להשתנות. אם אתה בעצמך כגבר לא מסוגל לנהל עם עצמך שיח רגשי, יהיה מאוד קשה לנהל שיח כזה עם הבת שלך. בקבוצות נפתחת לאנשים האפשרות לברוא את המקום הזה בתוכם, ואת הדבר הזה הם מביאים הביתה ואל הקשר עם הילדים שלהם. ֿ

עוד נושא אחד שמגיע, זה הנושא של הגשמה וייעוד. משהו מאו דמעניין שקורה, זה כשאנחנו מנסים להיכנס הביתה, ולהיות אבות אחרים מהבאבות שלנו, אנחנו מרגישים שאנחנו צריכים לקחת מרחק מכל מה שקשור לאבא שלנו, כעס האלימות, האובר שליטה, הבעיה שזה קצת מסרס אותנו, יצרות תוקפנות, הרצון לחופש, אלו דברים חשובים, ואנו מרגישים שאנו צריכים לסרס אותם. אני רואה גברים שסוחבים שק של דכאון איתם, משהו כבוי. בקבוצה אני בודק את היחסים שלי עם האיכויות הסו קולד גבריות האלו. מתוך מרחב גברי ומכיל, הוא מעמת את האנשים מול עצמם, זה מאתגר אותם, ואז אנשים בוחנים מדוע הם מוותרים על המקומות האלו. ולאט לאט, האש הכבוייה שבתוכם מתחילה לזרוח. ֿ

תסלחו לי על המילים הגדולות, מה שאנו מתכנסים כאן סביבו היום זה מהפכה ולא פחות. למה? כי אנו נמצאים בעולם שנמצא כפסע לההירס לחלוטין, משום שגברים מתאחדים סביב לצבור כוח. יש משהו מהפכני, של גברים שרוצים להתאחד סביב מקום של קשר וקרבה, מרחב שאפשר להביא לותוכו הכל לחיות בתוכו ולגדול בתוכו – זו אפשרות למהפכה אמיתית.

 

תודה על ההקשבה.

עוד פוסטים קשורים:

אודות כפיר לב סיני

כפיר לב סיני הוא אבא לשלושה ילדים שהחליט שבשביל להיות אבא טוב יותר הוא צריך לכתוב על זה. כמה שיותר. תוכלו ליצור איתו קשר ב-Google+ אבל בעיקר בפייסבוק.